פרסומות פלאש – גן עדן למפרסמים, גהנום לגולשים
זה קורה לי כל הזמן. אני נכנס לאתר מכובד ופופולרי ומנסה לקרוא כתבה או פוסט מעניין וכל הזמן דעתי מוסחת בגלל איזה מיקי-מאוס שמקפץ לו להנאתו במלבן הפירסומי ליד/מעל/מתחת לטקסט, ואם בטעות הסמן יעבור מעליו הוא גם יתחיל לבלבל לי את המוח. Welcome to the World Wide Web of Flash Advertising.
כבר דובר רבות בעבר על הבעייתיות של פלאש בפרסומות באינטרנט, בשל העובדה שהוא "כבד" יותר מתמונה רגילה (JPEG) או מונפשת (GIF). פלאש הוא פתרון מולטימדיה לאנימציות מורכבות וקטוריות והוא נותן מענה טוב למי שמעוניין ליצור אנימציה. הבעיה היא שבגלל כל מאפייני המולטימדיה שלו הוא גם דורש הרבה יותר משאבים מהמחשב שלנו כדי לפעול. האם קרה לכם פעם שהדפדפן קרס בלי סיבה ברורה? זה כנראה בגלל אפליקציית פלאש כבדה.
עכשיו, מה קורה כשהדפדפן שלי קורס? בטרם עידן הטאבים/כרטיסיות/לשוניות לא הייתי מאבד דבר מלבד האתר עם הפלאש. כיום בעת קריסה, יחד עם אתר הפלאש אני גם מאבד מידע בלשוניות אחרות שהיו פתוחות. הנקודה היא שמי שמציב באתרו אפליקציית פלאש, צריך לקחת בחשבון שהוא עלול לגרום למשתמש לאבד מידע או עקבות למידע שאסף גם מאתרים אחרים. ניתן לצפות מבעלי אתרים שיקחו אחריות על מה שהם מריצים במחשב של המשתמש, ולעשות כל שביכולתם למנוע מצבי קריסה. (אין לי מושג טכני איך לעשות זאת, אך זאת בפירוש אחריות של בעלי האתרים. ביחוד אם הפלאש אצלם הוא רק לצורכי פירסום ואינו חלק מהתוכן, שכן אז המשתמש בוחר במודע להריץ במחשב שלי אפליקציות פלאש).
כעת אציג צד נוסף לבעיה, והוא הצד של המשתמש וחווית הגלישה. כאמור, גם אתרים "מכובדים" למדי הפכו את הפרסום בפלאש לחלק בלתי נפרד מאתריהם וגם, אם ירצו או לא, מחווית הגלישה. שימו לב לתמונת מסך מהאתר תפוז שהוא אחד האתרים הפופולריים בישראל:
מה לא בסדר בתמונה?
גולש שנכנס כדי לקבל תוכן (לקרוא בלוג) יעסיק את עצמו בדקה הראשונה בפילוס דרך בין הפרסומות עד שיגיע לתוכן המבוקש. תפוז בחרו להציג בעמוד הראשי של אינדקס הבלוגים שלהם לא פחות משלושה מלבנים ענקיים של פרסומות פלאש צעקניות. אחת מהן באופן מילולי חוסמת את האפשרות לקבל את התוכן ואני צריך לסגור אותה. תודה שאפשר לסגור אותה אחרת הייתי צריך כנראה לנחש מה כתוב מאחוריה. ולפעמים זה קורה. למרבה האירוניה אני נתקל לפעמים באתרים שהפרסומות בהם ממש פוגעות בפונקציונליות של האתר. (לרוב בפונקציונליות של תפריטים "נשלפים". מסיבה טכנית זה קורה כי דפדפן אקספלורר לדוגמה מעניק לפלאש עדיפות ומציב את הפעילות שלו "מעל" יתר התוכן).
ומעבר לפגיעה בזמינות ובנוחיות השימוש באתר ובתוכן שלו, יש גם פגיעה בחוויה הכוללת של הגלישה כפי שציינתי בפתיח, שכן כיצד אני אמור לדוגמה לקרוא פוסט ביקורת נוקב על מדיניות משרד האוצר ביחסו לניצולי השואה, כשמיקי-מאוס מקפץ מעל עיניי?
אז מה אתה מציע לעשות, מר חכמולוג? לבטל את הפירסום באינטרנט?
האמת היא שזאת צריכה ליהיות השאיפה שלנו, כבעלי אתרים וצרכני תוכן. אבל אני מודע לבעייה של עלויות אחזקה לאתרים גדולים, לכן אין מנוס ממימון ע"י פרסומות. שימו לב לדוגמה הבאה של אתר "במה חדשה" שבחר לפרסם עם פרסומות טקסט:
זו דוגמה טובה לפירסום במידה ראויה: לא גדול מדי, לא צעקני, לא מפריע לקריאת התוכן, שימוש באלגוריתם של רלוונטיות לתוכן, והכי חשוב, פרסומות טקסט הן קלות משקל, נטענות במהירות ולעולם לא יגרמו לקריסת דפדפן.
ניתן גם למצוא פתרון יצירתי לפלאש בדמות אנימציה לא אינטראקטיבית – GIF. ואכן היה שימוש רב בGIF בעבר. עם התפתחות הטכנולוגיה, הגיע הפלאש שמציע לנו אנימציות וקטוריות מורכבות יותר ואינטראקטיביות יותר. אך עלינו לשאול את עצמנו היכן עובר הגבול, שכן המצאותה של טכנולוגיה כזאת או אחרת, לא בהכרח מצדיקה באופן אוטומטי את השימוש בה לצורכי פירסום. אפשר ליצור פירסומות מושכות בפלאש, אך האם זה מוסרי או הוגן כלפי המשתמש?
לקבלת תשובה מיד הכנס את מספר הסלולרי 05-
אני נתקל לאחרונה בהמון פרסומות לשירותים של SMS בתשלום. החל משירות אסטרולוגי שמכנה את עצמו "קריאת קלפי טארוט" (כאילו שהתוכנה האוטומטית ששולחת SMS בתפוצה רחבה באמת נועצת בקלפים טרם שליחת הטקסט), שירות מתן טיפים בנושאי דיאטה ועד לשירות "קבלת טראקים MP3 של מוזיקה אלקטרונית" של חברה בשם גותית.
מבט חטוף על תנאי השימוש, שכתובים באותיות קטנות מאד, בצבע חלש ובשיטות מכירה ערמומיות (כגון כתיבת מחיר במילים ולא במספר), יעלה בפנינו תמונה של שירות מאד יקר שיכול להגיע לעשרות ש"ח בחודש. ומדוע אני בכלל זקוק לכל זה כשניתן למצוא חוות דעת אסטרולוגיות, טיפים לדיאטה וקבצי MP3 בכמויות מסיביות באינטרנט, ועוד ללא תשלום?
החלטתי לבחון מקרוב את התקנון של החברה "גותית", שמבטיחה לספק MP3 מידי שבוע לסלולרי של לקוחותיה. למרבה הפלא (או שלא), התקנון שלהם אמנם מנוסח בשפה גבוהה ומשפטית אך היא רק נועדה כדי להסתיר חשיבה קרימינלית ביותר, חסרת אחריות כלפי הלקוח ופרטיו האישיים וחסרת מוסר עסקי אלמנטרי.
לא פחות מ-11 סעיפים ארוכים נועדו בראש ובראשונה לפטור את החברה מכל אחריות לגבי השירות, ישירה או עקיפה, ומכל מחוייבות שנוצרת באופן טבעי בינה לבין הלקוח. למעשה, התקנון מפחית את המחוייבות עד כדי כך, שהיא אפילו לא חייבת לספק בכלל את השירות, ובכל זאת תיהיה רשאית לחייב את הלקוח.
ואח"כ מגיע חלק מעניין לא פחות שהוא הצהרת פרטיות. או יותר נכון "חוסר פרטיות". גותית לא מתחייבת בשום צורה שהיא לשמור על פרטיות הלקוח. התקנון במילים פשוטות מבהיר היטב שמי שמספק להם מספר סלולרי מסתכן במודע בזרם פרסומות בלתי פוסק לסלולרי שלו. אם ב-SMS, אם בטלמרקטינג ואפילו באימייל (שלכאורה אין קשר בינו ובין שירות לסלולרי).
אלה הם סוג העסקים שמחליאים אותי. עסק שלא תורם דבר ללקוח שלו, מלבד האפשרות לעשות טעות טרגית ויקרה. המחיר שהלקוח נדרש לשלם לא יצדיק את התוכן, אלא נועד בעיקר לכסות את הוצאות הפרסום היקרות של השירות (בזה הם יודעים להשקיע יפה). את הרווח אני מניח שנותני השירותים מצפים לקבל מהפצת מספר הסלולרי של הלקוח ואת האימייל שלו בין כל משרדי הפרסום בארץ.
המדריך המקוצר: מדוע קבוצת פייסבוק לעולם לא תוכל לגלות מי הסתכל לכם בפרופיל
פייסבוק מספקת למפתחים פלטפורמה רחבה לפיתוח אפליקציות מאד מגוונת, שבין היתר יכולות להסתמך על המידע האישי בפרופיל שלכם. אך אני בספק אם המידע הזה כולל גם פרטי משתמשים אחרים שביקרו בפרופיל שלכם. אבל יתכן. לא בדקתי עד כדי כך לעומק.
קבוצה בפייסבוק שונה מאפליקציה בדבר עיקרי: היא סבילה. פאסיבית. היא מקבלת מידע מהמשתמשים ולא ניגשת אליו בעצמה. לכן כל מי שדורש מכם להצטרף לקבוצה שלו כדי לבצע פעולה אקטיבית על המידע בפרופיל שלכם, כגון לגלות מי צפה בו לאחרונה, הוא… משקר.
מה גם שנניח וקיימת אפליקציה כזאת (שזה יתכן, ברמת העיקרון) מי שיפיץ אותה לא יבקש מכם להצטרף לקבוצה שלו כדי להתקין אותה. שימוש באפליקציה בפייסבוק דורשת "הצטרפות" לאפליקציה בדומה להצטרפות לקבוצה. הניסוח המדוייק הוא לאשר לאפליקציה לגשת לפרטים האישיים שלכם בפרופיל כגון תמונות, חברים, וכ'. הנקודה היא שהוא כבר היה מבקש מכם להצטרף לאפליקציה עצמה ולא לקבוצה.
מקווה שהמדריך יחסוך לכם הרבה אכזבות מיותרות בעתיד.
המדען הראשי לא מאמין בדרווין
לא הפתעתי מהידיעה הנרעשת ב"הארץ" שהמדען הראשי של משרד החינוך לא מאמין בתורת האבולוציה. לפני כמה שנים, בעת נסיעה באוטובוס פנה אליי אדם חובש כיפה ושאל אותי: "אתה מאמין בדרווין?", המום מעצם השאלה וכיצד היא קשורה לשעה 7:00 בבוקר או לנסיעה באוטובוס, לא הספקתי להגיב והוא המשיך "אם כן אז אבא שלך קוף". כך גיליתי שבמאה ה-21 קיימים אנשים שמוכנים לקבל את התאוריה שהעולם, על כל מליוני המינים החיים בו, נוצר בשבעה ימים, על פני התאוריה שזה למעשה תהליך שנמשך כבר מאות מליוני שנים ולא יעצר לעולם.
האמת שטענותיו של המדען הראשי לא מופרכות לגמרי. הוא בסך הכל טוען שהאבולוציה היא לא טאבו. שאולי קיימת אמת אחרת מלבדה, ועל התלמידים ללמוד את שתיהן. ורק אז יוכלו להחליט בדעת צלולה באיזו אמת הם בוחרים. קודם כל רק על ההתבטאות הזאת מגיע לו להדליק משואה, כי כנראה שהוא היהודי הדתי היחיד בישראל שמוכן להודות שקיימת בכלל אפשרות ליותר מאמת אחת. גם טענתו בסך הכל די נכונה והוגנת. נכון להיום לא קיימת ראיה ברורה לכך שהאבולוציה אכן יצרה את האדם ושהיא ממשיכה ליצור מינים חדשים כל העת. האבולוציה היא בסך הכל תיאוריה. אך אנחנו חייבים להודות שמי שמסכים לדחות אותה למען תיאוריה שטחית שהעולם נוצר בשבעה ימים, רק בגלל שכך אבותינו האמינו לפני 2,000 שנה, הוא טיפש. הוא טיפש עד כדי גיחוך. אותו גיחוך שגרם לי להתעלם מאותו טיפש שפנה אליי באוטובוס לפני חמש שנים.
וכמובן, התקשורת בישראל הזדעקה נוכח שבירת סטוטס קוו נוספת בין דתיים לחילוניים. הפעם בזירה הכי מפחידה- חינוך ילדינו. ההזדעקות במקומה, אך היא מתעלמת מהטיפשות שלו ומכל מני שאלות שצצות עקב כך, כגון כיצד אדם טיפש כל כך מצליח להתקבל לתפקיד ציבורי רם דרג שכזה? מה זה בכלל המדען הראשי של משרד החינוך? אני מתכוון, מה זה התפקיד הזה בכלל? מה הוא עושה שם כל היום במשרד שלו? איך זה שבמשך כל חיי מעולם לא שמעתי על פירסום מדעי כלשהו מצדו? האם הוא מצדיק את מימון שכרו? או אולי זה בכלל מינוי פוליטי נוסף שמשלם המיסים מממן?
iPod, iPhone ו-iPad התיישבו על הספסל האחורי באוטובוס…
…כך מתחילה הבדיחה שלי. היא מסתיימת כשלא קורה כלום כי כולם היו שקועים עד הצוואר בבדיקת אימיילים, עדכון שורת המצב ברשת החברתית החביבה עליהם, או בהאזנה מרתקת ל-MP3 כלשהו…
בנקים, עמלות וכלכלה
האם צריך לאפשר לבנקים לגבות עמלות על פעולות בנקאיות? הויכוח חזר לאחרונה לאמצעי התקשורת בעקבות הצעת חוק לאסור על הבנקים לגבות עמלות. התשובה שלי היא בפירוש לא. אסור לאפשר לגבות עמלות בכלל ואסביר מיד מדוע לא. בהסבר שלי אני בוחר להתעלם מהרגש כלפי הפרטים בחברה (אותה ישישה ערירית שמשלמת 5 ש"ח עמלה כדי למשוך את הקיצבה החודשית מביטוח לאומי בסך 650 ש"ח) כי הרגש הזה, עלול בטעות להוביל אותי גם למחשבה בכיוון השני, שאולי זה הגיוני שגם לפרטים שבבעלותם עסק פיננסי, כגון בנק, יהיה מותר להשתתף בכלכלה חופשית ללא הגבלות. כלומר, אני מתעלם מהשאלה האם זה הוגן.
לבנקים תפקיד מכריע בכלכלה היום-יומית שלנו. לתאגיד שמגולל מליונים ועשרות מליונים בשנה, העמלות של הבנקים הן זניחות. מהי עמלת הפקיד של 5 ש"ח במשיכת מזומן או הפקדה של 5,000 או 10,000 ש"ח ביום? עשירית האחוז. אך לאדם אשר משתכר 4,000 ש"ח בחודש, והולך לשוק כדי לקנות ירקות ופירות, וחסרים בארנקו 10 ש"ח, עמלת פקיד או כספומט של 5 ש"ח תהווה שיקול משמעותי עבורו האם למשוך את הכסף עכשיו ולבצע את העסקה, או להמתין שתכנס המשכורת כדי למשוך כמות מזומן גדולה יותר ולחסוך בעמלות. אסור לנו להתעלם מאותו אדם שמשתכר 4,000 ש"ח בחודש, כיוון שזה המאפיין של הפלח הגדול ביותר בשוק העבודה בארץ.
נתתי דוגמה לאדם שקונה ירקות בשוק, אך באותו אופן זה גם גברת שמסתובבת בקניון ורוצה לקנות זוג נעליים חדש. העמלות שהבנקים גובים פוגעות בכלכלה היום-יומית שלנו. אנשים חושבים פעמיים האם למשוך כסף ולבצע עסקה נוספת עכשיו, או להמתין. ההמתנה הזו, שהרבה בוחרים בה, גורמת לירידה בפעילות העסקית. אז מי נפגע מזה? הצרכנים שמסתפקים בפחות מוצרים, העסקים שמוכרים פחות, וגם הבנקים בעצמם, כי אנשים מושכים תמיד יותר כסף ממה שהם זקוקים לו באותה עת! (מה שמקטין את כמות הכסף בבנקים ואת האפשרות שלהם להלוות את הכסף).
עסק חברתי – עולם ללא עוני
מוחמד יונוס, פרופ' לכלכלה מבנגלדש, מתאר בספרו "עולם ללא עוני" (תרגום עברי בהוצאת אחוזת בית ספרים) את עתיד הכלכלה כשמשולבים בה עסקים חברתיים.
עסק חברתי, לפי הגדרתו, הוא עסק שמסוגל לשרוד בעצמו, ללא תרומות, אך שמטרתו היא תועלת הציבור וקידום פעילויות לתועלת הציבור הרחב (או הלקוחות), בניגוד לעסק ממוקד-רווח (עסק רגיל) שמטרתו היא מיקסום הערך של עצמו, ע"י הגדלת הרווחים, ועל ידי כך מיקסום התשואה של המשקיעים.
לעסק חברתי מותר שיהיו רווחים, אך הבעלים לא יוכלו למשוך דיבידנדים, אלא רק להשקיע את הרווחים בפיתוח העסק או בקידום כל פעילות חברתית או סביבתית אחרת. הדבר היחיד שכן יכול לחזור לבעלים זו ההשקעה הראשונית שלהם.
יונוס מתאר את הטריגר שגרם לו להקים עסק חברתי שכזה. במהלך סיור עם הסטודנטים שלו נתקל באשה שבונה שרפרפים מבמבוק. כשלקחה הלוואה מהבנק כדי לקנות חומרי גלם בכמויות גדולות, הריבית היתה כל כך גבוהה שלא היה לה רווח. מכאן הגיע למסקנה שאם יהיה בנק שיציע את אותן הלוואות זעירות עם ריבית סבירה וללא ערבויות, יוכלו עניים להקים עסקים קטנים ולצאת ממעגל העוני.
השיטה היא לא קפיטליסטית, אך יש לה מאפיינים קפיטליסטיים והיא נועדה להשתלב בכלכלה קפיטליסטית. המגדל הגבוה בו שוכן הסניף המרכזי של בנק גראמין, על כל עשרת-אלפי עובדיו, לא יבייש אף בנק. יונוס הצליח להשתלט על פלח שוק נרחב של ההלוואות הזעירות בבנגלדש. הוא גילה את הפוטנציאל הטמון בעסק שיספק הלוואות בריבית נמוכה וללא ערבויות. אך הרווח שלו מההשתלטות הזאת הוא לא חומרי. הרווח הוא בכך שהצליח להשאיר את חותמו בבנגלדש בפרט, ובעולם בכלל.
עולות מספר שאלות לגבי התיאוריה שלו. יונוס טוען, מצד אחד, שמוצרים (או שירותים) שמיוצרים על ידי עסק חברתי יוכלו להטיב עם הציבור, כי מחירם יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר מוצר בעסק רגיל, הודות לכך שעסק חברתי לא יצטרך להשקיע כסף רב בפרסום. מצד שני, עסק חברתי ללא פרסום וללא מכירות גבוהות לא יוכל להתרחב ולממש את המטרות החברתיות שלשמן הוקם. הניסיון מלמד שגם עמותות צדקה ומוסדות אחרים ללא מטרות רווח, משקיעים כסף רב בפרסום פעילותם.
הנהלת בנק גראמין מתפארת בכך שחרף העדר ערבויות, ההלוואות מוחזרות בשיעור של 94%, שגבוה משמעותית משיעור החזרתן בבנק רגיל. זה אכן מצב מבורך, אך אסור לשכוח שמדובר בהלוואות זעירות. גם לאביון שבאביונים של בנגלדש יהיה קל יותר להחזיר הלוואה בסך 10 דולר, מאשר ליזם בלונדון או בניו-יורק להחזיר הלוואה בסך 100 מליון דולר על מיזם שכשל.
עסקים חברתיים היו קיימים בצורות שונות גם הרבה לפני שיונוס הגדיר אותם כך. אך השיטה שלו מגדירה היטב את הפתרון לעוני. לא בתרומות, שמנציחות את מעמדם של העניים והקבצנים, אלא בעזרה להשתלב בכלכלה כיצרנים.
אין כזה דבר רעיון לא טוב למיזם
הרבה אנשים חושבים שלהיות "יזם" המשמעות היא להיות מספיק גאון כדי לחשוב על מוצר (או שירות) חדשני ורווחי. אי אפשר להמציא את מוצר הפלא החדש, מתוך כוונה להמציא מוצר פלא. מרבית המיזמים וההמצאות המוצלחות התגלו באקראי במהלך חיי היומיום של היזם. אירוע סתמי שבשביל אדם מסוים, בעל השכלה מסוימת, בשלב מסוים בחיים שלו, הפך לטריגר שהדליק נורה.
הצגתי לידיד רעיון למיזם חדש בתחום האינטרנט. הוא ענה לי: "הרעיון לא טוב. עדיף לך לחשוב על רעיון אחר". השבתי לו שאסור להגיד את המשפט הזה. ראשית, לא אפשרי לחשוב על רעיון אחר מהסיבה שציינתי בפסקה הקודמת. שנית, בגלל שאין כזה דבר רעיון לא טוב. אם חשבתי לפתח מוצר או שירות מסוים, זאת אומרת שאני באופן אישי הייתי מוכן לצרוך אותו. כמוני קיימים מספר אנשים נוספים בעולם שהיו מוכנים לצרוך את המוצר. כלומר- תמיד יהיו לקוחות, השאלה היא איך להפוך את הרעיון למוצלח במידה כזאת שכמות הלקוחות תיהיה מספיק גדולה כדי לכל הפחות לכסות את ההשקעה וההוצאות השוטפות.
מילואים
קראו לי לשירות מילואים. בתום שבועיים של אימונים במחנה צאלים, הגיע קצין והרצה לנו על חוק המילואים החדש. "המצב היום הוא ש- 5% נקראים לשירות מילואים", ציין באוזנינו. לדבריו, התוכנית של הצבא היא לשמור על מצבת כח אדם של מאה אלף חיילי מילואים, שמהווים כ- 5% מכלל אוכלוסיית אזרחי ישראל בגילאי עשרים עד ארבעים. במילים פשוטות יותר, הצבא משחרר דפקטו משירות מילואים 95% מהפוטנציאל. עם השתחררותכם מהשירות הסדיר, הצבא, ללא ידיעתכם כמובן, מחליט אם להכליל אותכם בפועל במערך המילואים או לא.
אם נכללתם ב- 5% הנבחרים, תשרתו בצבא במהלך חייכם משך זמן מצטבר של שנה עד שנתיים ולפעמים אף יותר, בהתאם לתפקידכם, נוסף על השירות הסדיר (שגם הוא ארוך בצורה בלתי מתקבלת על הדעת).
ערך צבא-העם ננטש לטובת ערך הצבא המקצועי. יש לזה יתרונות. צבא מקצועי יכול לפעול ביתר יעילות, בעזרת גדודי מילואים מגובשים שחייליהם מתחלפים רק בתום 20 שנים. יש רק פרט קטן שמטריד אותי: מדוע אף אחד לא טרח לשאול אותי אם אני מוכן ליהיות חלק מאותה קבוצה מובחרת ומשובחת של מאה אלף חיילי מילואים שנושאים בנטל הכבד של מערך המילואים של צה"ל?
Thank you very much תודה רבה לכל הדודים והדודות היקרים מאמריקה שתורמים וקונים לי כל הזמן תיקים, מעילי פליס, כובעים ופנסי ראש. התיק קצת מיותר, פנס ראש כבר יש, מעדיף את הכובע הצבאי, אבל הפליס בהחלט יעזור לי קצת להתחמם במהלך הלילות הקפואים של צאלים, באוהל הקרוע שאני ישן בו כבר שבועיים.
אין לי בעיה לשרת ארבעים, חמישים או אפילו שמונים ימים בשנה. אבל אני לא מוכן לעשות את זה לבד.
